הכלבים של סיאול

   

קשה מאד להגדיר את זה בלי להצמיד את המילים “חביתה” ו”מתוקה”.

וזה היה אחד הדברים הטעימים שאכלתי בחיי. 

WTF?

מוזיאון הרובוטים

במקום הזה משומרות מעל 3000 גופות של רובוטים במצב חלודה משתנה.
במבט לאחור זה נראה לי יותר מהנה ממה שחשבנו באותו רגע. כנראה שתזמורת הרובוטים הורידה את מפלס התמימות של המקום (ואני חוסך מכם את הוידאו)

 

side dish

בכל ארוחה קיבלנו המון צלוחיות קטנות, עם הפתעות משתנות. תמיד תמיד היה קימצ’י, והתוספות לידו השתנו בהתאם לאופי המקום.
כל סועד מרכיב לעצמו את הפתיחים לפי טעמו. בדרך כלל מתלוות גם אצות מיובשות שלתוכן אפשר לערום את המרכיבים שאוהבים, לגלגל ולאכול בביס אחד.

הנה כמה לדוגמא -

הקימצ’י המפורסם

    

ג’לטין אורנים, בטעם של חורשה אחרי הגשם. בדרך כלל בצבע חום, ויש גם בלבן שנהבי. הטעם מעט אנמי, אז מעליו שופכים רוטב חריף נהדר.

דגיגים קטנים ומיובשים. ציפיתי שהמרקם יהיה פציח אבל הוא הזכיר יותר בשר מיובש.
קיבלנו אותם כמעט בכל ארוחה, ויש המון סוגים, מפצפוניים בגודל סיכה ועד לגודל של כמה ס”מ ועבים יותר בהתאם. מגיעים כמו שהם, ולפעמים מכוסים ברוטב חריף, שומשום או שמן ארומתי. נישנושי שכזה.

אצות נהדרות, עבות ובשרניות. אחד הטעימים

נבטים פריכים, פשוט נבטים. עם קצת חומץ עדין ולא מוכר.

שיני שום שלמות וחריפות, ברוטב סויה מתקתק

חטיפים מחלבון דגים. מכירים את נתחי אלסקה לסלט? זה זה (עם קצת רוטב חריף כמובן)
אגב, גם “מקלות הסרטנים” (סורימי) שמוכרים בסושיות בארץ עשויים בדיוק מאותו חומר.

צנון דייקון יפני מוחמץ. הטעם נע בין נהדר לסבון. תלוי איפה מתיישבים.

סטריפים של בצל ירוק עם רוטב ביבימבאפ לחיזוק החריפות.

לעשבים האלה יש טעם של ירוק, וזה כל מה שיש לי לומר עליהם.

פלפלונים קטנים ולא מאד חריפים.

מלפפון לא מוחמץ אבל חריף

שוקולד קימצ’י

לא טעים.

מאפים

דרום קוריאה משובצת במאפיות בכל פינת רחוב. כמעט כל בוקר אנחנו בוחרים אחת אחרת ומתיישבים לקפה ומאפה מסורתי. המגוון עצום ובלתי אפשרי, וכמעט הכל טעים מאד.