הזקנה העוקצת

מיהרנו לסיים סיור ולצאת משוק דחוק ועמוס כדי למצוא משהו לאכול. לקראת היציאה, בין הדוכנים עמדה זקנה, מאחורי פלטה חמה, ובתנועות ידיים הזמינה אותנו לשבת על ספסל עץ מולה. הקירזול עשה לנו את זה ונעצרנו.
הדלפק היה מצופה בעיתונים מנוקדים בטיפות שמן, שהיו מוטיב חוזר בכל אלמנט עיצובי במה שהתיימר להיות מסעדת הפאסטפוד שלה. סרקנו מיד את העמדה. יש טלפון צהוב, יש פלפלים חריפים ויש שני לוחות שנה על הקיר. הרגשנו בטוחים, והתיישבנו.


במקום לחלק תפריט היא אספה מיני דברים מטוגנים והעמיסה אותם על הפלטה. ותוך דקות קיבלנו אותם על מגשיות אלומיניום משומנות בליווי סויה מתוקה ובצלים. אני חייב להודות שלמרות אחוזי השומן הגבוהים שליוו כל פריט בארוחה הזו, הכל היה טעים למדי. בעיקר הפלפלים החריפים שהיו ממולאים במשהו לא ברור, חביתת הבטטה הכתומה והמתוקה, קציצות התירס הקטנות ומקלות הסרטן.



דיברנו בנינו ותכננו שלמרות שאסור להשאיר טיפ בקוריאה, נעניק לה קצת יותר ממה שתבקש, כי הכל נראה עלוב ומסכן כל כך, והיא התאמצה כל כך לרצות אותנו. ההפתעה הגיעה כששאלנו כמה זה עולה. יצא ששילמנו 90 שקלים, (25 שקלים לאדם), שהם כלום במונחים של הארץ על ארוחה כזו, אבל המון בהשוואה לארוחות אחרות שאנחנו דוגמים במסעדות מסודרות יותר. שילמנו רק מה שצריך, הענקו לה את הכינוי המתבקש, וברחנו מיד לחפש קפה הגון.