מה תשתו?

צהרים, בוקר וערב. סיאול היתה עבורנו בית קפה אחד גדול, עד שנראה שהאתרים והרחובות שהגענו אליהם היו רק חלק מהמסלול בדרך לבית הקפה הקרוב. בכל הזדמנות עצרו לדגום את התוצרת המקומית, ובדרך כלל נהננו מאד.

הקפה מוקפד באיכות, בהכנה ובהגשה. התערובות חזקות, לא חמוצות וטריות מאד. צריך גם לשבח את איכויות הקצף, השמנת והקצפות. רמות הפינוק היו מעל לצפיות, בעיקר בהשוואה לאחר הביקור ביפן.

שתיתי בעיקר אספרסו, תה ירוק לאטה (נהדר!), וקפוצ’ינואים למיניהם. מעניין שכל דבר מלבד האספרסו צריך לציין באיזו גירסה רוצים אותו, קרה או חמה.
ישבנו גם בבתי תה, שמתנהגים בדיוק כמו בתי קפה סטנדרטיים, אבל מבססים את התפריט על גרסאות נהדרות של תה אקזוטי ומסורתי. שתינו תה רימונים, תה עלי אפרסמון, תה במבוק, תה חבושים, תה של תאנה מקומית ותה שזיפים. כולם מתוקים מאד, אבל ממש ממש טעימים.
הנישנושים בצד גם מיוחדים, מעוגיות בטעם סביח, דרך גלילי אורז צלויים, ועד קינוחים אירופאים סטנדרטים לשוחרי הסוכר.
נקודה אחת מוזרה בנושא התמחור, מחיר של כוס קפה דומה מאד למחיר של ארוחה שלמה במסעדה (15-25 שקלים לאדם), ובבמחיר של כוס אחת אפשר לקנות כמה מאפים קטנים שמספקים ארבעה רעבים. התנחמנו בזה שהארוחות והשתיה מתקזזים זה עם זה, ושלא משאירים טיפ, אפילו שלפעמים ממש ממש רצינו.

לא צריך לקרוא בין השורות, אני ממש מתגעגע.