אצל הזקנה

אחרי טיסה פנימית לאי ג'ג'ו, הנחנו את התיקים במלונה ויצאנו לחפש מסעדה מקומית טובה. השעה היתה כמעט ארבע, וכל המקומות היו ריקים לגמרי. מתוך עשרות מקומות קטנים ברחוב המתפתל, שהיו ספק בתים פרטיים, ספק מסעדות, בחרנו אחד אקראי, וברכנו לשלום את המוכרת המבוהלת. 

מכשול השפה היה בלתי אפשרי, לא הצלחנו לתקשר ואפילו לבקש תפריט. המוכרת לקחה יוזמה וניהלה את הארוחה כולה עבורנו. היא הושיבה אותנו בשולחן ליד המטבח, ברחה החוצה, ומרגע זה התחילה ההצגה הגדולה שתזכר כ"הארוחה הכי טובה שאכלנו אצל הזקנה".

רצף האירועים היה מבלבל ודחוס, הכל קרה מהר ובו זמנית, אני אנסה לפרט רק את ענייני הדברים -

תוך כמה שניות המוכרת חזרה עם זקנה נוספת. המקורית נכנסה למטבח, והשניה התיישבה בשולחן לידנו ובהתה בנו במבט טרוד. בזמן שהיא השתלטה על עצמה והתחילה לעשות שיחה טלפון בהולה, המוכרת חזרה מהמטבח עם יציקת ברזל עגולה, הניחה אותו על השולחן, לחצה על כמה כפתורים וסימנה עם מכות על כף היד שלא נגע בכלום. לא נגענו. 

בשלב הזה הבנו מה הולך לקרות. אנחנו הולכים לאכול בברביקיו קוריאני. המוכרת ברחה למטבח וחזרה מיד עם מגש ועליו נתחי בשר שומניים, פטריות ובצלים. אחרי שימון יסודי של הגריל, היא הניחה עליו את פיסות הבשר ושוב ברחה מהמסעדה. 

נשארנו עם החברה שהספיקה לסיים לדבר בטלפון ושלחה חיוך מתנצל. תוך דקות ספורות נכנסה זקנה חדשה למסעדה, ואיתה מתנה לאורחים - ארבע קלמנטינות. (כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים, המנדרינות הן תוצרת מקומית חשובה מאד של האי, והתושבים גאים בה מאד). הנחנו אותן בנימוס בצד, והמשכנו להחליף מבטים מבולבלים. 

שתי הזקנות דווקא היו מרוצות מאד מעצמן, והתחילו להסביר לנו משהו שכנראה הצחיק אותן מאד. 

המוכרת הספיקה לחזור, להכנס למטבח, ולהגיש משם צלוחיות קטנות מלאות בהפתעות. חמוצים, שיני שום שלמות, סוג של חרוסת מלוחה, דגיגונים מיובשים ומתוקים(!), ועוד סוגי ירקות ושורשים שלא זיהינו. 

בין היתר היא חזרה עם הקימצ'י הטעים ביותר שאכלנו, שהגיע בנתחי ענק, וגם אותם פרסה על הגריל. 

בשלב הזה היא תפסה מספרים והתחילה פשוט לגזור את נתחי הבשר על הגריל עצמו והדגימה איך אוכלים - מחזיקים עלה עץ תות, עורמים עליו מכל הבא ליד, מגלגלים וטורפים. 

זה היה פשוט נהדר! הכל יחד התחבר לארוחה טעימה ומטורפת, עם שלוש זקנות מצחקקות שיושבות בצד ובוחנות שאנחנו אוכלים כמו שצריך. בשלב מסויים הזקנה המטלפנת קמה במפתיע, וחזרה מהרחוב עם אורז חם וטרי שכנראה ביקשה ממישהו להכין לנו במיוחד. 

תוך כדי האוכל הזקנות קמו מדי פעם, הסתכלו, גזרו לנו עוד בשר, שמו עוד דברים על הגריל, גלגלו לנו עלים והציעו לי לשתות מהתה שלהם. כשעמדנו לקום, מדושנים מעונג, הגיעו שתי צלוחיות מרק רותחות, ובתוכן צפו חתיכות טופו רך שכבר לא היינו מסוגלים לסיים.

כשהצלחנו לקום סוף סוף, שילמנו משהו כמו 80 שקלים על החוויה האדירה הזו, ונפרדנו באין סוף קידות ואמירת תודה. 

על הקלמנטינות לא ויתרו לנו.