הטעמים של דרום קוריאה

תמונות שלא יגידו כלום לרובכם, אבל לי הן מעלות זכרונות טעימים מאד. עוד לא עבר שבוע ואני כל כך מתגעגע.

שיפוד אננס. טרי טרי, וטעים טעים

בבית קפה הזה יש גם כבשה

שהיתה אגב מטופחת למדי, וזכתה בסט ליטופי בוקר.

חטיפי אורז תפוחים

את הגלמים האלה לא כל כך אהבנו. יש להם טעם של פריכיות אורז והם קלים כמו אוויר.  מאד סתמי.
הם כנראה פופולריים מאד כי קיבלנו אותם בהרבה בתי תה, אבל תמיד השארנו חצי בצלחת.

לא ברור

בשדה התעופה ישבו אנשים בתור וחיכו בסבלנות שיציירו את הפורטרייט שלהם, בחינם.

המכונה המחרבנת במטרו של סיאול

מסעותיה של ג’ג’ו – תולעת דרום קוריאנית

בטיול באחת משמורות הטבע של האי Jeju עברנו מתחת לעץ תות, שורץ בזחלים יפייפים, אחד מהם הציץ עלינו מראשו של עמוד קטן, ונעצרנו לצלם אותו.
הענקו לו את השם ג’ג’ו, השם שבו קראנו לכל דבר שפגשנו על האי מלבד זקנות מקורזלות. נפרדנו לשלום, נכנסו לרכב והמשכנו בנסיעה ליעד הבא.

קילומטרים רבים משם, מיקי גילה תולעת ג’ג’ו שנאחזה במעיל שלו. רוקנו בקבוק שתיה, ושמרנו בתוכו את הזחל עד שעצרנו ביעד הבא, ושחררנו אותו על שיח ליד חוף הים.

משם הטיול המשיך כרגיל, קצת מקדש, קצת sea-side, קצת בית תה, קצת ארוחה עם לא קצת קערות, וארזנו את עצמנו לנסיעה אל שדה התעופה, בחזרה לסיאול.
באמצע בטיסה הסיפור חזר על עצמו, ומיקי מצא זחל נוסף על אותו מעיל. הם ממש צנחו עלינו מהעץ.
הפעם אין בקבוקים, אין שיח קרוב, אנחנו רחוקים מאות קילומטרים מאיזו הגידול שלהם, ומוצאים את עצמנו עושים בייביסיטר במטוס לתולעת פיצפונת בגודל סיכה. כל כך קטנה שהדרך היחידה לשמור עליה היתה למקם אותה על דופן הדף של שקית ההקאה.

כשנחתנו הסתובבנו בשדה עד שמצאנו אדנית ירוקה ומטופחת שתהיה בית ראוי לתולעת. מיקי שחרר אותה על עלה גדול ושם נפרדנו לשלום. היא חזרה לעיסוקה כאילו חיה שם מאז ומעולם, ואנחנו הלכנו לשתות קפה בסיאול.
יכול להיות שגרמנו לתאונת שרשרת אקולוגית והשמדנו יבולים שלמים של כרוב בסיאול, אבל ג’ג’ו הקטנה הרוויחה טיסה בשמי הארץ וסיפור מסע מדהים שהיא בוודאי תעביר הלאה לגלמים שיוולדו בטרמינל 3 באינצ’און. זה שווה הכל :)

מה תשתו?

צהרים, בוקר וערב. סיאול היתה עבורנו בית קפה אחד גדול, עד שנראה שהאתרים והרחובות שהגענו אליהם היו רק חלק מהמסלול בדרך לבית הקפה הקרוב. בכל הזדמנות עצרו לדגום את התוצרת המקומית, ובדרך כלל נהננו מאד.

הקפה מוקפד באיכות, בהכנה ובהגשה. התערובות חזקות, לא חמוצות וטריות מאד. צריך גם לשבח את איכויות הקצף, השמנת והקצפות. רמות הפינוק היו מעל לצפיות, בעיקר בהשוואה לאחר הביקור ביפן.

שתיתי בעיקר אספרסו, תה ירוק לאטה (נהדר!), וקפוצ’ינואים למיניהם. מעניין שכל דבר מלבד האספרסו צריך לציין באיזו גירסה רוצים אותו, קרה או חמה.
ישבנו גם בבתי תה, שמתנהגים בדיוק כמו בתי קפה סטנדרטיים, אבל מבססים את התפריט על גרסאות נהדרות של תה אקזוטי ומסורתי. שתינו תה רימונים, תה עלי אפרסמון, תה במבוק, תה חבושים, תה של תאנה מקומית ותה שזיפים. כולם מתוקים מאד, אבל ממש ממש טעימים.
הנישנושים בצד גם מיוחדים, מעוגיות בטעם סביח, דרך גלילי אורז צלויים, ועד קינוחים אירופאים סטנדרטים לשוחרי הסוכר.
נקודה אחת מוזרה בנושא התמחור, מחיר של כוס קפה דומה מאד למחיר של ארוחה שלמה במסעדה (15-25 שקלים לאדם), ובבמחיר של כוס אחת אפשר לקנות כמה מאפים קטנים שמספקים ארבעה רעבים. התנחמנו בזה שהארוחות והשתיה מתקזזים זה עם זה, ושלא משאירים טיפ, אפילו שלפעמים ממש ממש רצינו.

לא צריך לקרוא בין השורות, אני ממש מתגעגע.

 

 

הזקנה העוקצת

מיהרנו לסיים סיור ולצאת משוק דחוק ועמוס כדי למצוא משהו לאכול. לקראת היציאה, בין הדוכנים עמדה זקנה, מאחורי פלטה חמה, ובתנועות ידיים הזמינה אותנו לשבת על ספסל עץ מולה. הקירזול עשה לנו את זה ונעצרנו.
הדלפק היה מצופה בעיתונים מנוקדים בטיפות שמן, שהיו מוטיב חוזר בכל אלמנט עיצובי במה שהתיימר להיות מסעדת הפאסטפוד שלה. סרקנו מיד את העמדה. יש טלפון צהוב, יש פלפלים חריפים ויש שני לוחות שנה על הקיר. הרגשנו בטוחים, והתיישבנו.


במקום לחלק תפריט היא אספה מיני דברים מטוגנים והעמיסה אותם על הפלטה. ותוך דקות קיבלנו אותם על מגשיות אלומיניום משומנות בליווי סויה מתוקה ובצלים. אני חייב להודות שלמרות אחוזי השומן הגבוהים שליוו כל פריט בארוחה הזו, הכל היה טעים למדי. בעיקר הפלפלים החריפים שהיו ממולאים במשהו לא ברור, חביתת הבטטה הכתומה והמתוקה, קציצות התירס הקטנות ומקלות הסרטן.



דיברנו בנינו ותכננו שלמרות שאסור להשאיר טיפ בקוריאה, נעניק לה קצת יותר ממה שתבקש, כי הכל נראה עלוב ומסכן כל כך, והיא התאמצה כל כך לרצות אותנו. ההפתעה הגיעה כששאלנו כמה זה עולה. יצא ששילמנו 90 שקלים, (25 שקלים לאדם), שהם כלום במונחים של הארץ על ארוחה כזו, אבל המון בהשוואה לארוחות אחרות שאנחנו דוגמים במסעדות מסודרות יותר. שילמנו רק מה שצריך, הענקו לה את הכינוי המתבקש, וברחנו מיד לחפש קפה הגון.


 
 

כל מני חנויות ופיצ’פקייס