זיו צילם את הפלא הזה - באמצע תחנת רכבת סואנת, מישהו הניח כיסא, שולחן וזר תואם.
נשים, עצרו להתרעננות.
אצל הזקנה
אחרי טיסה פנימית לאי ג'ג'ו, הנחנו את התיקים במלונה ויצאנו לחפש מסעדה מקומית טובה. השעה היתה כמעט ארבע, וכל המקומות היו ריקים לגמרי. מתוך עשרות מקומות קטנים ברחוב המתפתל, שהיו ספק בתים פרטיים, ספק מסעדות, בחרנו אחד אקראי, וברכנו לשלום את המוכרת המבוהלת.
מכשול השפה היה בלתי אפשרי, לא הצלחנו לתקשר ואפילו לבקש תפריט. המוכרת לקחה יוזמה וניהלה את הארוחה כולה עבורנו. היא הושיבה אותנו בשולחן ליד המטבח, ברחה החוצה, ומרגע זה התחילה ההצגה הגדולה שתזכר כ"הארוחה הכי טובה שאכלנו אצל הזקנה".
רצף האירועים היה מבלבל ודחוס, הכל קרה מהר ובו זמנית, אני אנסה לפרט רק את ענייני הדברים -
תוך כמה שניות המוכרת חזרה עם זקנה נוספת. המקורית נכנסה למטבח, והשניה התיישבה בשולחן לידנו ובהתה בנו במבט טרוד. בזמן שהיא השתלטה על עצמה והתחילה לעשות שיחה טלפון בהולה, המוכרת חזרה מהמטבח עם יציקת ברזל עגולה, הניחה אותו על השולחן, לחצה על כמה כפתורים וסימנה עם מכות על כף היד שלא נגע בכלום. לא נגענו.
בשלב הזה הבנו מה הולך לקרות. אנחנו הולכים לאכול בברביקיו קוריאני. המוכרת ברחה למטבח וחזרה מיד עם מגש ועליו נתחי בשר שומניים, פטריות ובצלים. אחרי שימון יסודי של הגריל, היא הניחה עליו את פיסות הבשר ושוב ברחה מהמסעדה.
נשארנו עם החברה שהספיקה לסיים לדבר בטלפון ושלחה חיוך מתנצל. תוך דקות ספורות נכנסה זקנה חדשה למסעדה, ואיתה מתנה לאורחים - ארבע קלמנטינות. (כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים, המנדרינות הן תוצרת מקומית חשובה מאד של האי, והתושבים גאים בה מאד). הנחנו אותן בנימוס בצד, והמשכנו להחליף מבטים מבולבלים.
שתי הזקנות דווקא היו מרוצות מאד מעצמן, והתחילו להסביר לנו משהו שכנראה הצחיק אותן מאד.
המוכרת הספיקה לחזור, להכנס למטבח, ולהגיש משם צלוחיות קטנות מלאות בהפתעות. חמוצים, שיני שום שלמות, סוג של חרוסת מלוחה, דגיגונים מיובשים ומתוקים(!), ועוד סוגי ירקות ושורשים שלא זיהינו.
בין היתר היא חזרה עם הקימצ'י הטעים ביותר שאכלנו, שהגיע בנתחי ענק, וגם אותם פרסה על הגריל.
בשלב הזה היא תפסה מספרים והתחילה פשוט לגזור את נתחי הבשר על הגריל עצמו והדגימה איך אוכלים - מחזיקים עלה עץ תות, עורמים עליו מכל הבא ליד, מגלגלים וטורפים.
זה היה פשוט נהדר! הכל יחד התחבר לארוחה טעימה ומטורפת, עם שלוש זקנות מצחקקות שיושבות בצד ובוחנות שאנחנו אוכלים כמו שצריך. בשלב מסויים הזקנה המטלפנת קמה במפתיע, וחזרה מהרחוב עם אורז חם וטרי שכנראה ביקשה ממישהו להכין לנו במיוחד.
תוך כדי האוכל הזקנות קמו מדי פעם, הסתכלו, גזרו לנו עוד בשר, שמו עוד דברים על הגריל, גלגלו לנו עלים והציעו לי לשתות מהתה שלהם. כשעמדנו לקום, מדושנים מעונג, הגיעו שתי צלוחיות מרק רותחות, ובתוכן צפו חתיכות טופו רך שכבר לא היינו מסוגלים לסיים.
כשהצלחנו לקום סוף סוף, שילמנו משהו כמו 80 שקלים על החוויה האדירה הזו, ונפרדנו באין סוף קידות ואמירת תודה.
על הקלמנטינות לא ויתרו לנו.
זנב שור בשוק
חיפשנו שוק מקומי שבו התושבים קונים בעצמם, והגענו לNamdaemun Market. ראינו שם כמה דברים הזויים לגמרי, ובאותו מקום אכלנו את הארוחה הכי פחות טעימה בטיול הזה.
הנוסחה הקבועה של הטיול קובעת שאם זו מסעדה מקומית + אין תפריטים באנגלית + הכל כתוב בקוריאנית על הקיר + הצוות בקושי מצליח לתקשר + ויש לוח שנה במטבח, כנראה שמדובר במקום עם אוכל נהדר.
זו היתה הפעם היחידה שבה היא אכזבה.
דגמנו מרק זנב שור שהיה מימי והבשר צמיגי ומיותר. כיסונים שומניים ומכבידים, ושני ביבימבאפ מיותרים.
לאורך הארוחה המוכרות עמדו לחוצות בצד והשקיפו עלינו כמעט בכעס. נמלטנו, והתנחמנו בביצה בקן מדוכן צדדי.
Starcraft
הקוריאניים אובססיבים לגבי משחקי מחשב ובמיוחד ל-starcraft. גם 12 שנה אחרי שהושק ולאחרונה בחיזוק עם הגירסה השניה ששוחררה לא מזמן, הוא תופס חלק משמעותי בתרבות הפנאי של הקוריאני המחוצ'קן הממוצע.
כשזה מגיע לתחרות והישגיות אי אפשר להתחרות בהם, והמשחק הזה הפך לספורט לאומי. יש ליגות, תחרויות מחוזיות וכלל ארציות, השחקנים המובילים נערצים כמו כוכבי ספורט, יש בתי ספר ומחנאות ללימוד המשחק ואפילו ערוץ טלויזיה שפשוט משדר משחקים. שמעתי על זה לפני שהגעתי, וזה עדיין היה מפתיע להתקל בו בדפדוף הערוצים במלון.
אפשר לקנות אותו בכל מקום, אפילו בין המסטיקים בתור במכולת. אין פלא שמחצית מהעותקים שנמכרו בעולם נמכרו בדרום קוריאה.
זה לא נא, זה נע!
על אחד החופים של האי ג'ג'ו (שכולו בעצם חוף אחד גדול), חיכתה לנו חבורת נשים זקנות שחזרה מהצלילה היומית עם שלל מפתה של צדפות, תמנונים ושרצים אחרים.
במקום המטורף הזה הזדמן לי לאכול את הדבר ההזוי ביותר שאי פעם אכלתי, וכנראה שאי פעם אסכים לאכול.
במקום המטורף הזה הזדמן לי לאכול את הדבר ההזוי ביותר שאי פעם אכלתי, וכנראה שאי פעם אסכים לאכול.
סאשימי הוא אובר-קוקד בהשוואה למנת התמנונים בגירסה הקוריאנית - סאן-נאקג'י (san nakji)
לא הספקנו להכין את המצלמות, ואחת הנשים שלפה תמנון, ביתרה אותו תוך שניות, והעלתה את כל הכבודה על הצלחת כשהוא עדיין חי ומתפתל.
בתיאבון!
בתיאבון!
מעבר למחסום הפסיכולוגי, החלק הקשה באכילה היה המאבק בזרועות עצמן. פיות היניקה הקטנות נצמדות לצלחת, ומאוחר יותר לחיך וללשון. זה מלחיץ לאכול אוכל שלופת וחונק אותך מבפנים, אבל אם לועסים טוב זה מחליק בקלות.
הטעם לא מדהים. סתם תמנוני ולעיס, אבל החוויה בלתי נשכחת.
שישה אנשים בבמוצע מתים מחנק בכל שנה מאכילת המנה הזו. עברתי את המבחן בגבורה רבה :)
מקלות ממתכת
אוקסימורון קטן. הקוריאנים אוכלים עם מקלות אכילה ממתכת. לא ברור לי לגמרי למה. כנראה שהמקלות המתכלים פחות ידידותיים לסביבה, ואת אלו אפשר לשטוף ולהתאים לשימוש אין סופי.
בכל ארוחה המקלות מחכים בקופסא קטנה בצד השולחן, והסועד שולף לעצמו זוג. עוד דבר מעניין, את האורז מקובל לאכול בכף, ולא נהוג להחזיק את קערת האורז ביד אחת כדי לקרב אותה לפה כמו שהתרגלנו לעשות ביפן.
הקוריאנים אומרים שהיפנים הם חסרי תרבות כשהם עושים זאת, והיפנים אומרים שהקוריאנים מרושלים כי בצורה הזו הם מפילים אוכל לשולחן. אני מעדיף את השיטה היפנית.
בתחילת הארוחה (כל ארוחה) מקבלים מיד כוס מים קרים, עוד לפני שמגישים תפריט ושואלים אותך מה אתה רוצה. באף מסעדה עד היום לא שאלו אותנו מה אנחנו רוצים לשתות, וכמעט תמיד התפקנו במים שהוגשו. בארץ בעלי המסעדות חותכים רווח נאה רק מדחיפה השתיה הממותקת שיכולה בקלות להקפיץ את מחיר הארוחה בעשרות אחוזים.
בקוריאה לא משאירים טיפים. לא לנהג מונית, לא לספרים, אנשי המלון וכמובן שלא במסעדות. הם גאים מאד בעבודה שלהם, ובעלי מוסר שירות גבוה. השארת טיפ היא סוג של עלבון שמרמז שהשירות היה כל כך רע, שנאלצת לשלם כדי לקבל יותר.
תרופות סבתא במכולת
הגענו לאי Jeju, ומיד יצאנו מהמלון לבדוק את התוצרת המקומית. מעבר למנדרינות שהן מקור לגאווה' מקומית מצאנו כמה דברים שלא נתקלנו בהם בחלקים אחרים של סיאול.
טעמנו מיץ גזר ותפוח שהיה aשילוב לא רע בכלל
ומיץ שום לא יאומן. לא מדובר חליטה או מים בטעם, אלא בתרכיז מזוקק של שום טהור. כבר בפתיחת הפקק עטפה אותנו עננת ריח שלא היה אפשר לטעות בה. לא טעמתי, אבל הפרצוף שמיקי עיוות שניה אחרה שטיפטף טיפה על הלשון הורידה לי את החשק.
המוצר ההזוי הזה נמכר לצד מיץ תפוזים ושוקו, ממש על אותו מדף. שיהיו בריאים.
cup of tea
מזג האוויר צנח תוך לילה אחד מנעים לחד ספרתי, וסיימנו יום שוטטות בבית הקפה השכונתי. אני מרשה לעצמי לקרוא לו ככה כי א. הוא נמצא מתחת למלון שלנו, ב. הבטחנו שנחזור לשם ונהפוך אותו לקבוע שלנו, ו-ג. תמיד פנטזתי על מקום ביתי ונעים כל כך.
ומה דגמנו? תה חמישה טעמים אדמדם ומשכר עם שלושה צנוברים שצפו בפנים, שהוגש בקערית רחבה שמחייבת החזקה בשתי הידיים (אלמנט מחמם בעצמו), תה שזיפים מתוק ונהדר, וקפה עם הטבעת דובונים לפחות הרפתקנים.
למרות שהתה היה נפלא, גולת הכותרת של המקום שייכת לסייד קיק - מגשית של קוביות פאדג' שוקולד דחוסות בציפוי אבקת תה ירוק, ורפרפות תה ירוק קטנטנות בטעמים לא מפוענחים.
כבונוס קיבלנו צלוחית עוגיות פצפוניות, ארוזות אחת אחת, עם טעם שיותר מכל דבר היה דומה לסביח. לא להבהל, באופן מגוחך שכבר התרגלנו אליו, זה היה דוחה וטעים בו זמנית.
לא פשוט פה
דם, איברים פנימיים, הרבה חריף ותבלינים אחרים, מעורבבים זה בזה ודחוסים בתוך... פי טבעת של חזיר. תנועות הידיים של המוכרת לא השאירו מקום לדמיון.
העסק כולו מבושל כנקניקיה צמיגית, ומוגש פרוס בתוך רוטב אדום. הייתי אמיץ, אבל שני ביסים הבהירו לי שיש דברים שגם לי יכולים להיות מורכבים מדי. אני צריך סוג'ו.
2:0 לקוריאה
העסק כולו מבושל כנקניקיה צמיגית, ומוגש פרוס בתוך רוטב אדום. הייתי אמיץ, אבל שני ביסים הבהירו לי שיש דברים שגם לי יכולים להיות מורכבים מדי. אני צריך סוג'ו.
2:0 לקוריאה
מזכרת מהארוחה הראשונה בעיר
כופתאות פשוט אלוהיות - בצק קליל וכמעט מתפקע ממילוי של בשר מעודן, בצלים ושום, במרק צח וחסר יומרות.
אחד הדברים הטעמים שאכלתי פה עד כה. ולמרות שעברו רק יומיים טעמנו כבר לא מעט.
הוגשו כמובן ליד קימצ'י, שיקבל פוסט משלו ברגע שנצליח לגבש דיעה לגביו. (בנתיים הנוסחה קובעת שגיל המוכרת עומד ביחס הפוך לאיכות הקימצ'י)
וקצת ספורט אחרי
מכונה החפרפרות הזו חיכתה לנו נטושה לגמרי באחת הסימטאות. חשבתי שהן נכחדו מהעולם לטובת הגירסאות הממוחשבות. זה מגוחח כמו שזה נראה, אבל בו זמנית גם כיפי למדי
ארוחת בוקר
מקבץ הדברים שהצלחנו לדגום עוד לפני הקפה של הבוקר.
לחם שום, לחם פיצה ומאפה שקדים
צ'יפס בטטה, מיץ אלוורה (נהדר!) ונקטר שזיפים
מיץ עגבניות (רסק עגבניות עם חומץ), קפה קר ומיץ שומשום שחור (נסו לדמיין שוקו טחינה, במובן הרע של המילה)
בשוק הפיליפיני נדבקה אלינו מוכרת כסופת שינים שהצליחה לפתות אותנו לנסות את התוצרת המקומית ("יש לי קטרינג").
ניסינו בננה מטוגנת ואורז סגול עם קוקוס. היה אחלה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)